הקדמה
שורש הסכסוך במזה"ת הוא המאבק בן מאת שנים בין היהודים והערבים-הפלסטינים על כברת ארץ אחת המשתרעת בין הים התיכון ונהר הירדן, ואשר שני הצדדים מחשיבים כמולדתם ההיסטורית. הניסיון מצד ארגון האו"ם בשנת 1947 לפתור את הסכסוך בדרך של חלוקה נדחה ע"י הצד הערבי שפתח במלחמה נגד היהודים בדצמבר של אותה שנה. המלחמה בין היהודים והערבים-הפלסטינים, שאליהם הצטרפו במאי 1948 חמישה צבאות ערביים, נמשכה 16 חודשים והסתיימה בתבוסת הערבים. הן היהודים והן הפלסטינים איבדו במלחמה אחוז אחד מאוכלוסייתם. אחת התוצאות של המלחמה היתה היציאה ההמונית של פלסטינים מהשטחים שנתפסו בידי היהודים ושאח"כ הפכו להיות חלק ממדינת ישראל הצעירה. במשך השנים לאחר מכן בא לישראל מספר מקביל של יהודים מארצות ערב השכנות כשרובם ברחו משם עקב הידרדרות מצבם הבטחוני בעקבות המלחמה. |
 |
השיח הפלסטיני והערבי לגבי הסכסוך המזרח-תיכוני מדגיש את מה שמכונה "זכות השיבה" אשר מתפרשת כזכותו האישית של כל פלסטיני אשר עזב את ביתו בפלסטין ב-1948 או לאחר מכן לחזור אליו ולדרוש לקבל בחזרה את רכושו במלואו. הזכות-לכאורה הזאת ישימה גם לצאצאי הפליטים ללא הגבלת מספר, זמן או מקום לידתם. כך, במהלך התקופה שחלפה מאז 1948, גדל המספר הכולל של טוענים לזכות זו מכמה מאות אלפים לכמה מיליונים. אף כי אומרים עליה שהיא מבוססת מבחינה משפטית על הצהרת זכויות האדם ועל החלטת עצרת האו"ם מס' 194 מיום 11 דצמבר 1958, ברור שזכות נטענת זו היא חסרת תקדים משפטי בהיסטוריה. ואכן, היא לא יושמה במקרים של פליטי מלחמה אחרים במהלך המאה ה-20 אשר היתה עדה למספר שיא של פליטים כאלה.
מעבר לאופיה הייחודי במונחים בינ"ל, "זכות השיבה" מעלה מספר שאלות פוליטיות ואנושיות חמורות, מאחר שיישומה המלא פירושו הרס מדינת ישראל כמדינה יהודית, וע"י כך שלילת זכותה של האומה היהודית להגדרה עצמית שהוכרה מבחינה משפטית בתוקף החלטת החלוקה של האו"ם. ואכן, במשך השנים לאחר ייסודה של מדינת ישראל הוזכר נושא "זכות השיבה" בפורומים ערביים בהקשר הרחב יותר של הדיון בהשמדת ישראל. לפיכך, המשך עמידתו של גוף ערבי כלשהו על "זכות השיבה" מגלה, בעיניים ישראליות, את שאיפתו למחות את ישראל מהמפה. כל משקיף בלתי משוחד חייב להודות שחששות אלה מבוססים היטב לאור המסה האנושית העצומה המעורבת בעניין.
אם שלום באזור אמור להיחתם בין המדינה היהודית ושכניה הערבים – וזה מה שמתכוונים לו בזירה הבינ"ל – אזי אסור לנושא "זכות השיבה" לעמוד כאבן נגף בדרך כפי שהדבר קיים כיום. הדבר חשוב במיוחד בבתיה"ס, ובייחוד בבתיה"ס המופעלים ע"י סוכנות בינ"ל כמו אונר"א אשר אמורה להיות מחויבת להחלטות האו"ם בדבר שלום באזור ומחויבת מפורשות לאידיאל השלום בכלל1.
נייר זה ינסה לבדוק אם אונר"א אכן ממלאת אחר התחייבויותיה בכל הנוגע ללימוד מה שמכונה "זכות השיבה" בבתיה"ס שלה. הדיון בשלב זה יתמקד בבתיה"ס של אונר"א בגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. בשלב מאוחר יותר יכלול המחקר גם את בתיה"ס של אונר"א בסוריה, לבנון וירדן. |
|
|
|
מערכת החינוך של אונר"א
אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים במזה"ת
The United Nations Relief and Works Agency for the Palestinian Refugees in the Middle East-UNRWA
הוקמה בעקבות המלחמה ב-1948 בין הערבים וישראל בהחלטת האו"ם מס' 302 מ-8 דצמבר 1948, במטרה לקיים תכניות סעד ותעסוקה לפליטי המלחמה הפלסטינים. הסוכנות החלה לפעול ב-1 מאי 1950. בהעדר פתרון לבעיית הפליטים, חזרה וחידשה העצרת הכללית של האו"ם את המנדט של אונר"א2.
כשליש מהתקציב הכללי של אונר"א מוקדש לחינוך: 336,676,000 (34%) מסך כולל של 981,706,000 מיליון דולר של ארה"ב בשנת 2012, 345,426,000 (36.34%) מסך כולל של 950,472,000 $ בשנה הנוכחית3. הסוכנות מציעה גם שירותי בריאות, רווחה וחברה. אונר"א מספקת חינוך בסיסי חינם לילדי הפליטים הפלסטינים בשטחי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, בשטחים הנשלטים ע"י חמאס ברצועת עזה, במזרח ירושלים שתחת שלטון ישראל, ובירדן, סוריה ולבנון. בשנת הלימודים 2009/10 היא הפעילה 691 בתי"ס שבהם למדו כ-480,000 תלמידים4. 228 בתי"ס היו ברצועת עזה (עם כ-206,000 תלמידים) ו-97 היו בגדה המערבית (עם כ-56,000 תלמידים)5. שניים מבתיה"ס של אונר"א בגדה המערבית נמצאים למעשה בירושלים-רבתי אשר סופחה לישראל ב-1967.
"חינוך בסיסי" משמעו בתי"ס יסודיים וחטיבת ביניים, כלומר – כיתות א'-ט' או י', תלוי בשיטת הלימוד הספציפית בכל מדינה. רק בלבנון מפעילה הסוכנות גם כ-9 בתי"ס תיכוניים, מאחר שתלמידים פלסטינים מתקשים להתקבל לכיתות אלה בבתיה"ס הציבוריים או הפרטיים שם.
אונר"א מקיימת שיתוף פעולה הדוק עם רשויות החינוך הממשלתיות באזורים השונים שבהם היא פועלת. תלמידים בבתיה"ס של אונר"א לומדים את אותה תכנית הלימודים ומשתמשים בספרי הלימוד שאושרו ע"י הממשלות המארחות (חוץ ממזרח ירושלים ששם הוכנסו לשימוש תכנית הלימודים והספרים של הרש"פ במקום אלה הישראלים).
|
נוסף על ספרי הלימוד שהודפסו ע"י הרשויות הלאומיות השונות ללא מעורבות מצידה של אונר"א, הדפיסה אונר"א מספר ספרי לימוד משלה אשר מלמדים נושאים כמו סובלנות וזכויות האדם בבתיה"ס שלה. אולם ספרים נוספים אלה אינם נוגעים בדרך כלל בנושאים רגישים הקשורים לסכסוך, כמו היחס ל"אחר" או האפשרות לפתרון של שלום לסכסוך.
חומר המקורות לנייר זה כולל כ-150 ספרי לימוד במקצועות שונים הנלמדים בכיתות א'-י' בבתיה"ס של אונר"א במסגרת תכנית הלימודים של הרש"פ. רבים מהספרים מצויים באתר האינטרנט של משרד החינוך של הרש"פ ואחרים נרכשו – כולל הוצאות מאוחרות יותר והדפסות חוזרות של הספרים המקוריים. |
 |
|
|
|
לימוד "זכות השיבה" א': המסד האידיאולוגי
"זכות השיבה" מבוססת מבחינה אידיאולוגית על הטיעון שפלסטין שייכת לערבים הפלסטינים לבדם ושהיא נעשתה למוקד השאיפות החמדניות (אטמאע) היהודיות-ציוניות במאה ה-19 במטרה לגרש או להשמיד את האוכלוסיה הילידית. שאיפות חמדניות אלה נתמכו ע"י האימפריאליזם הבריטי במאה ה-20 והגיעו לשיאן בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947. אז פרצה מלחמה שבה הובס הצד הערבי והארגונים הטרוריסטיים הציוניים גרשו עם שלם ממולדתו וייסדו את מדינת ישראל. |
|
|
|
ציטוט:
" השאיפות החמדניות הציוניות-קולוניאליסטיות לגבי פלסטין החלו ב-1882...
"בואם של המוני היהודים לפלסטין נמשך עד 1948 ומטרתם היתה להשתלט על האדמות הפלסטיניות ואז לתפוס את מקומם של התושבים המקוריים לאחר גרושם או השמדתם... השאיפות החמדניות הציוניות גברו בתמיכת האימפריאליזם הבריטי, כאשר שר החוץ הבריטי לורד בלפור פרסם את הצהרתו ב-2 נובמבר 1917 אשר קראה לתת ליהודים בית לאומי בפלסטין... הארגונים הטרוריסטיים הציוניים אילצו אלפי פלסטינים לעזוב את ארצם תחת איום בנשק, דבר שהביא להופעת בעיית הפליטים."
(חינוך לאומי, כתה ז', 2011, ע"ע 20-21).
ציטוט:
"הכיבוש הישראלי
החברה הפלסטינית עברה את ה"נכבה" [אסון] ב-1948 ע"י הארגונים הציוניים, כאשר רוב הפלסטינים אולצו להגר מארצם ומדינת ישראל הוקמה בחלק מפלסטין."
(חינוך לאומי, כתה ה', 2009, עמ' 30)
ציטוט:
"בשנת 1947 ארגון האו"ם קיבל החלטה המחלקת את פלסטין בין הערבים והיהודים. בהתאם לכך, הסתיים המנדט הבריטי על פלסטין והממשלה המנדטורית עזבה. אז פרצה מלחמה בין הערבים והיהודים ב-1948 שהביאה להשתלטות היהודים על חלק מפלסטין ולהתרחשות ה"נכבה" אשר גרמה לרוב הפלסטינים להגר."
(עיון וטקסטים, כתה ח', חלק א', 2009, עמ' 67)
בתנאים אלה יהיה זה אך טבעי – כך ממשיך קו הטיעון הזה – שאותם פליטים, וכן צאצאיהם, יהיו זכאים לשוב למולדתם הגזולה בכל דרך ובכל זמן. למעשה, ספרי הלימוד שבשימוש בבתיה"ס של אונר"א לעולם אינם דנים בכל פתרון אחר לבעיית הפליטים הפלסטינים.
ציטוט:
"מספר הפלסטינים בעולם מתקרב ל-9 מיליון... 4.5 מיליונים חיים בתפוצות מחוץ לפלסטין... רובם פליטים המצפים לשוב למולדת לאחר שגורשו ממנה..."
(חינוך לאומי, כתה ד', חלק א', 2011, עמ' 43)
ציטוט:
"המחנה [מחנה הפליטים] אינו נחשב לבית המקורי של הפליט הפלסטיני, אלא הוא מקום זמני שבו הוא אולץ לחיות. כל הפלסטינים מחכים לשיבתו של כל פלסטיני לעירו או לכפרו שמהם הוא אולץ להגר."
(חינוך אסלאמי, כתה ו', חלק א', 2011, עמ' 69)
לימוד "זכות השיבה" ב': הלכה למעשה
"זכות השיבה" הינה חלק בלתי נפרד מהדיון בסכסוך. היא מופיעה בשירים וסיפורים, כמו זה שבו אב מראה לבנו את מסמכי הבעלות על אדמה שהיתה בבעלותם במישור החוף ואת "מפתחות ביתנו אשר אולצנו לעזבו ע"י הכיבוש [ב-1948]", והבן מבטיח להמשיך להחזיק בהם6.
נוסף על כך, ישנם תרגילי לשון שבהם נעשה שימוש בנושא זה, כמו זה שלהלן:
ציטוט:
"פעילות מס' 2: הבה נרשום את שם העצם המתאים במקום הריק...
...[הפליט]... חולם לשוב למולדתו."
(שפתנו היפה, כתה ה', חלק א', 2011, עמ' 91)
מטלה אחרת היא תרגיל בהבעה:
ציטוט:
"הבעה: ... ביקרתי בעיר יפו ובעודי [משוטט] ברחובותיה ושכונותיה ראיתי בית בסגנון ערבי שהיה ריק מיושביו. דימיתי לעצמי אותו מספר לי את סיפורו והוא אמר: ...[להשלמה ע"י התלמיד]..."
(עיון וטקסטים, כתה ט', חלק א', 2011, עמ' 120)
בשיעור ציור תחת הכותרת "ביתנו" מציעים למורה בקשר לנושא:
ציטוט:
"אפשר לקשר בין הבית במחנה הפליטים לבין הבית שנעזב ע"י הוריהם וסביהם [של התלמידים] בערים ובכפרים הפלסטיניים ב-1946."
(אמנות ומלאכה, כתה ב' – מדריך למורה, 2001, עמ' 44)
בהקשר זה מעניין באופן מיוחד השימוש בשירים על-מנת לחזק בקרב התלמידים את ההרגשה שהשיבה היא בלתי נמנעת. השיר מוסיף מימד רגשי לנושא וחושף את אחד המאפיינים שלו שבד"כ איננו גלוי לעין בצורות אחרות של הדיון ב"זכות השיבה".
האופי האלים של "זכות השיבה"
"זכות השיבה", מעצם הגדרתה, היא זכות ולא זכות-יתר מותנית. ככזאת, היא אינה תלויה ברצונה הטוב של ישראל והיא איננה חלק מתהליך השלום. להיפך, היא מוצגת כמאורע מכריע, אפוף באווירה של אלימות. שני השירים שלהלן מטיבים להראות זאת:
ציטוט:
"אנו נשוב
...
מחר נשוב והדורות יאזינו
לקול הצעדים בעת השיבה
נשוב עם הסופות הרועמות
עם הברק הקדוש והכוכב
עם התקוות המכונפות והשירים
עם הנשר הדואה והעיט
כן! אלפי הקרבנות ישובו
קרבנות הדיכוי יפתחו כל דלת"
(שפתנו היפה, כתה ז', חלק א', 2002, עמ' 34)
ציטוט:
"אנו שבים
שבים, שבים, אנו שבים
הגבולות לא יהיו ולא מצודות ומבצרים
זעקו, הוי אלה שעזבו:
'אנו שבים'
שבים לבתים, לעמקים, להרים
תחת דגלי התהילה, הג'יהאד והמאבק
בדם, הקרבה, אחווה ונאמנות
אנו שבים
שבים, הוי גבעות; שבים, הוי רמות
שבים לילדות; שבים לנעורים
לג'יהאד בגבעות, ליבול בארץ
אנו שבים"
(שפתנו היפה, כתה ה', חלק א', 2011, עמ' 50)
המלים ג'יהאד, מאבק ודם רומזים על כך שמימוש "זכות השיבה" איננו דבר העומד בפני עצמו אלא הוא נכלל בהקשר הרחב יותר של מאבק השחרור נגד ישראל, דבר המצריך התייחסות לעניין זה.
המאבק נגד ישראל
קודם כל, עפ"י ספרי הלימוד של הרש"פ הנלמדים בבתיה"ס של אונר"א, ישראל איננה מדינה לגיטימית. השם "ישראל" אינו מופיע על המפה, להוציא שני מקרים. במקרים רבים הרבה יותר מופיע במקומו השם "פלסטין" והוא מכסה גם את שטחי ישראל מלפני 1967. המונח "שטח ישראל" מוחלף בד"כ ע"י ביטויים עוקפים כמו "שטחי 1948", ואזורים וערים בתוך גבולות ישראל מוצגים כפלסטיניים בלבד. להלן דוגמאות:
ציטוט:
"מפה מס' 12: מישור החוף של הלבנט"
"פלסטין"
(גיאוגרפיה של המולדת הערבית, כתה ט', 2005, עמ' 28)
הערה: בהוצאה משנת 2009 הושמטה המפה הזאת אבל יש בספר מפות אחרות כאלה בעמ' 3, 8 ו-14.
ציטוט:
"ארצות הלבנט [אל-שאם בערבית] כוללות את המדינות הבאות:
-
פלסטין
-
הממלכה ההאשמית של ירדן
-
הרפובליקה של לבנון
-
הרפובליקה הערבית הסורית"
(היסטוריה של הציביליזציות העתיקות, כתה ה', 2004, עמ' 30)
ציטוט:
"חיפה ויפו הן שתי ...[ערי נמל]... פלסטיניות."
(שפתנו היפה, כתה ה', חלק ב', 2005, עמ' 86)
ציטוט:
"פעילות: הבה נצבע את מדבר הנגב על-גבי מפת פלסטין."
(חינוך לאומי, כתה ב', חלק ב', 2001, עמ' 25)
גם הנוכחות היהודית בארץ בעבר ובהווה מוכחשת: אין ליהודים זכויות בפלסטין כלל – אלא רק "שאיפות חמדניות". אין בנמצא גם מקומות קדושים ליהודים שם. הכותל המערבי בירושלים, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם מוגדרים כולם כמקומות קדושים למוסלמים אשר נגזלו ע"י היהודים. ערים יהודיות – כולל תל אביב – אינן מוצגות על המפה, חוץ ממקרה אחד. התושבים היהודים בישראל אינם נספרים כלל בין תושבי הארץ הלגיטימיים, בעוד שערביי ישראל, ואפילו הפלסטינים שבפזורה – כן נספרים, דבר המציג בתמציתיות את מהות מה שמכונה "זכות השיבה": 5.5 או 6 מיליוני התושבים הבלתי לגיטימיים היהודים בפלסטין יעזבו ו-4.5 מיליוני הפלסטינים שבפזורה יחזרו ויתיישבו במקומם.
ציטוט:
"הבה נבחן את המספרים – תושבי פלסטין ביום 1.2.1999:
-
הגדה [המערבית] 1,972,000 |
-
[רצועת] עזה 1,113,000 | 36%
-
הפלסטינים של הפנים [כלומר, ישראל בגבולות 67] 1,094,000 | 13%
-
הפלסטינים של התפוצות 4,419,000 | 51%
סה"כ 8,598,000 | 100%"
(חינוך לאומי, כתה ו', 2004, עמ' 11)
ישראל, אם כן, אינה מוצגת כמדינה ריבונית רגילה, אלא כישות כובשת המתקיימת על-חשבון זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במולדתו. נוסף על כך, ישראל היא מקור לרעות רבות שבאו על הפלסטינים ועל ערבים אחרים (במשך עשר שנות מחקר על ספרי הלימוד של הרש"פ אספתי יותר משלושים האשמות נגד ישראל בתחומים שונים). מה שמחמיר את המצב הוא שלא ניתנת לתלמידים שום אינפורמציה אחרת, אובייקטיבית, אודות ישראל או היהודים אשר תאזן את התדמית השלילית שלהם בספרים. דוגמה לטקסט שמבצע דמוניזציה:
ציטוט:
"אויביכם רצחו את ילדיכם, ביקעו את בטני נשותיכם, אחזו בזקנם של זקניכם הכבודים והובילום אל בורות המוות."
(עיון וטקסטים, כתה ח', חלק ב', עמ' 16)
יריב חסר לגיטימיות ושמתבצעת נגדו דמוניזציה איננו שותף אמיתי לשלום. לכן, אין בספרי הרש"פ הנלמדים בבתיה"ס של אונר"א קריאה לפתרון של שלום לסכסוך. במקום זאת מעודדים מאבק אלים לשחרור נגד הכיבוש (הן זה שלפני והן זה שלאחרי 1967). מאבק זה, שאינו מוגבל כלל לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, נעשה מחייב יותר באמצעות השימוש במסגרתו במושגים האסלאמיים המסורתיים של ג'יהאד ושהאדה (מרטיריות). דוגמאות:
ציטוט:
"בוקר טוב, מולדתי...
בוקר של תהילה וחירות אדומה רוויה בדם המרטירים...
[מטלה:] אחבר בין בתי השיר ובין הרגשות שהם מבטאים:
'בוקר של תהילה וחירות אדומה רוויה בדם המרטירים...' – התקווה לשחרור פלסטין."
(עיון וטקסטים, כתה ט', חלק א', 2011, ע"ע 20-21, 24)
ציטוט:
"פלסטין
הו אחי, המדכאים עברו כל גבול, ג'יהאד והקרבה נחוצים..."
(עיון וטקסטים, כתה ח', חלק א', 2009, עמ' 66)
ציטוט:
"המרטיר
...
נעימה לאוזני שמיעת השקשוק [של כלי הנשק]
ומשמחת את נפשי זרימת הדם
כמו גם גופה המוטלת על הקרקע
ושעליה נאבקים טורפי המדבר
...
בחייך! זהו מות-גברים
וכל המבקש מוות אציל – הרי הוא זה!"
(שפתנו היפה, כתה ז', חלק א', 2002, עמ' 81)
|
|
|
|
סיכום
גילויי "זכות השיבה" בספרי הלימוד של הרש"פ הנלמדים בבתיה"ס של אונר"א אינם קטעי ספרות נוסטלגיים. כפי שהיא מוצגת לתלמידים וכפי שהראיתי כאן, "זכות השיבה" ממלאת תפקיד בולט בחזון הפוליטי הפלסטיני של מאבק מתמשך נגד ישראל שנעשית לה דלגיטימציה ודמוניזציה – עד לחיסולה הסופי. שירותי החינוך שמספקת אונר"א לתלמידים הפלסטינים מסייעים להפיץ את הקו הזה המנוגד לשלום, תוך סתירה מוחלטת לשליחותה המוצהרת כסוכנות של ארגון האו"ם. המספר המצטבר העצום של בוגרי אונר"א שעברו אינדוקטרינציה כזאת במשך ששה עשורים הוא תרומתה של אונר"א להנצחת הסכסוך. נכון הוא שאונר"א תמיד נהגה במדיניות של אי-התערבות בתכניות הלימודים המקומיות שנלמדו בבתיה"ס שלה. אבל הגיע הזמן לשנות את המדיניות הזאת. ארגון בינ"ל בקנה-מידה כזה אשר מחויב לאידיאל השלום, ונסמך במימונו על מדינות דמוקרטיות ברובן, חייב שתהיה לו סמכות בעניין זה, בפרט לאור הנתח היחסי הגדול שלו במערכת החינוך הפלסטינית. אסור לאונר"א להמשיך במדיניות של כניעה מוחלטת לקווים הפוליטיים, האידיאולוגיים והתעמולתיים של הממשלות המארחות באזורי פעילותה – אם אלה סותרים את עקרונות שליחותה. ישנם דברים שאסור לאונר"א ללמד. |
|
|
|
[1]
ראה את הסיסמה "השלום מתחיל כאן" באנגלית, עברית וערבית באתר אונר"א:
http://www.peacestartshere.org/index_h.php
[2]
http://www.unrwa.org/etemplate.php?id=85
[3]
http://www.unrwa.org/userfiles/file/financial_updates/2011/Blue%20Book%202012-2013.pdf עמ' 8
[4]
http://www.unrwa.org/userfiles/2012042913344.pdf ע"ע 19, 22, 23
[5] שם
[6] היסטוריה של הציביליזציות העתיקות, כתה ה', 2004, עמ' 7
|
* ד"ר ארנון גרוס שימש כמנהל המחקר במכון למעקב אחר החינוך לשלום ולסובלנות תרבותית בבתיה"ס (The Institute for Monitoring Peace and Cultural Tolerance in School Education) שם הוא ערך מחקרים על ספרי לימוד במזרח התיכון בין השנים 2000-2010 וכתב כתריסר דו"חות על היחס ל"אחר" ולנושאי שלום ומלחמה בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית, מצרים, סוריה, ערב הסעודית, תוניסיה ואיראן. הדו"חות מצויים (באנגלית) באתר המכון: www.impact-se.org . סיכום של עשר שנות מחקריו בנושא זה נמצא במאמר שפרסם בשנה שעברה בכתב עת היוצא לאור באנגליה:
"Delegitimization of Israel in Palestinian Authority Schoolbooks", Israel Affairs, Vol. 18 (2012), Issue 3, pp. 455-484 שם הוא משווה בין ספרי הלימוד של הרש"פ ובין ספרי לימוד אחרים בעולם הערבי ובמזרח התיכון, כולל ספרי הלימוד של ישראל. על בסיס ניסיונו זה הוזמן ד"ר גרוס לשמש כחבר בפאנל המדעי המייעץ במסגרת פרוייקט המחקר על ספרי הלימוד הישראלים והפלסטינים שנערך בשנים האחרונות בחסות מועצת מוסדות הדת בארץ הקודש (The Council of Religious Institutions of the Holy Land), גוף המאגד בתוכו את הרבנות הראשית, ראשי הכנסיות הנוצריות העיקריות ומשרד הדתות של הרש"פ. ד"ר גרוס הוא במקצועו עיתונאי בשפה הערבית ומילא במשך 40 השנים האחרונות תפקידים שונים בקול ישראל בערבית. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בחוגים שפה וספרות ערבית והיסטוריה של ארצות האסלאם, את תואר הד"ר בלימודי המזרח הקרוב קיבל מאוניברסיטת פרינסטון, וברשותו גם תואר מ.א. במינהל ציבורי מביה"ס לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד. |
|
