שוו בנפשכם תרחיש דמיוני: אחד מאנשי ממשלו של הנשיא אובאמה פורש ממשרתו ומקדיש שבע שנים לכתיבת ספר מחקרי השומט את הקרקע מתחת לרגלי הבוס לשעבר שלו בסוגיה האיראנית. הספר, המשיכו לרגע להשתעשע בדמיונות, מספק לישראל בסיס מחקרי עובדתי אוהד, חושף ברבים נתונים שלא היו ידועים, ואובאמה יוצא מדעתו מרוב תסכול וזעם. הדמוקרטים נקלעים למבוכה; הם מתחבטים בין הנאמנות לעובדות לבין הנאמנות לנשיא שלהם.

הסיפור הזה למרבה הפלא התרחש, בשינוי מה, בזמן אחר ובמקום אחר, תחת ממשל אמריקני דמוקרטי שהיה ידידותי לישראל בערך כמו ממשל אובאמה. זה קרה בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ימי קרטר (הנשיא ה־39 של ארה"ב שכיהן בשנים 1977-1981). מנחם בגין היה אז בשלטון, בנימין נתניהו עשה אז את צעדיו הראשונים בפוליטיקה הישראלית. 

ג'ואן פיטרס, עיתונאית, מפיקת טלוויזיה ופרשנית פוליטית, היתה באותן שנים פעילת זכויות אדם פרו־פלשתינית, שביקרה לעיתים קרובות במזרח התיכון. לפיטרס קרה דבר לא שגרתי: היא שינתה בהדרגה את השקפותיה. באותה תקופה היא שימשה גם יועצת מיוחדת לממשל של קרטר בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי. פיטרס חתמה על חוזה לכתיבת ספר שעסק בסכסוך במזרח התיכון ואף קיבלה מקדמה מכובדת. אבל עוד בתחילת הדרך, כשהתבררו לה כמה עובדות יסוד על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, שכנראה לא הלמו את רוח מעסיקיה, היא החליטה להחזיר את המקדמה ולהשתחרר מכל מחויבות מוקדמת. בתום שבע שנות מחקר, נבירה בארכיונים נידחים וראיונות עם מאות בני אדם, פירסמה פיטרס את ספרה "מאז ומקדם", וחוללה סערה רבתי.

הספר יצא לאור ב־1984 בהוצאת הארפר ורו, נמכר במיליונים וזכה בפרס הספר הלאומי לספרים יהודיים. פיטרס שחטה בו את הפרה הקדושה המכונה "בעיית הפליטים הפלשתינים", וחשפה כיצד האו"ם שינה את הגדרת הפליט הפלשתיני, כדי להרחיב את הבעיה ולמותחה הרבה מעבר למימדיה. היא גילתה שהשינוי ההגדרתי הפך את הפליטים הפלשתינים למשהו אחר, שונה מאוד מהגדרת הפליט שמקובלת על האו"ם בחלקים אחרים של העולם. 

פיטרס אף הביאה הוכחות לכך שרבים מהפליטים הפלשתינים, שזכו למעמד זה, כלל לא היו תושבי הארץ "מאז ומקדם", כטענת הפלשתינים, אלא מהגרים שזה מקרוב באו.

אחרי פיטרס באו רבים. הם דייקו מעט את נתוניה, אבל זכות הראשונים היתה שלה. היא היתה הראשונה שהעזה לקרוא תיגר על החלק המדומה של המסכנות והפליטות הפלשתינית. היא לא היססה למתוח ביקורת גם על "הקורבן" היהודי, אך לאו דווקא מהכיוון שהקורבן ציפה לו. היא ציטטה את גבלס הנאצי, שגרס שאם חוזרים על שקר לעיתים קרובות למדי ובמשך זמן רב למדי, סופו שהוא מתקבל כאמת. פיטרס הוסיפה שגבלס לא ציין שגם קורבן השקר (היהודים; נ"ש) עלול להתחיל להאמין בו.

לפני שבועות אחדים, לקול דממה תקשורתית כמעט מוחלטת, הלכה פיטרס לעולמה בשיקגו בגיל 77. אלא שפיטרס שילמה מחיר כבד על מפעלה עוד בחייה. אישים בשמאל, גם בשמאל הישראלי, טענו שעבודתה אינה מדויקת ותקפו אותה. לצידה התייצבה סוללה מרשימה של סופרים כאלי ויזל, ברברה טוכמן ורוברט סנט ג'ון, שכתב 23 ספרים, רובם על הסכסוך, והמליץ על "מאז ומקדם", "לכל מי שמעדיף עובדות על פני תעמולה והיגיון על פני חוסר היגיון". טוכמן, מחברת "מצעד האיוולת", כינתה את הספר "אירוע היסטורי החושף עובדות שנדחקו עד אז לאפלה". היא כינתה את הקמפיין נגד פיטרס "קמפיין נאצה".

 

הרוב מהגרים אורחים

הפולמוס שעורר ספרה של פיטרס אקטואלי מתמיד לימינו, כיוון שהוא הניח את היסודות למחקרים המאוחרים יותר בנושא הפליטות. עד ש"נולדה" הבעיה הפלשתינית ההגדרה המקובלת לפליטים גרסה כי כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גירוש נאלץ לעזוב את המקום שבו התגורר מאז ומקדם - מעמדו יוכר כפליט. ההגדרה השונה של האו"ם, שהוחלה רק על הפליטים הפלשתינים, קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר במשך שנתיים בשטחה של מדינת ישראל, קודם שהמדינה קמה. הליגה הערבית, שעמדה מאחורי השינוי, הצליחה בדרך הזאת להגדיל באופן ניכר את מספר הפליטים, שכן רבים מהם שגורשו או ברחו מהארץ, היגרו לארץ ישראל רק בתקופת המנדט.

זאב גלילי, מוותיקי העיתונאים בארץ, הירבה להתייחס בטורו "היגיון בשיגעון" לפועלה של פיטרס ולגילוייה, ואף היה מעורב בהוצאתו המחודשת לאור של ספרה בראשית שנות ה־2000. גלילי אומר כי "פיטרס חשפה לא רק את הבלוף של הגדרת הפליטות אלא גם את הבלוף הגדול של 'הפלישה הציונית' לארץ ערבית כביכול, כאשר העלייה הראשונה של היהודים היתה לארץ ריקה, בעוד חלק נכבד מאוכלוסיית ערביי 48' היה של מהגרים ערבים, שבאו לארץ בעקבות הציונות".

דוד בדין, שהכיר את פיטרס ונפגש עימה, מזכיר כי ספרה היה המחקר האקדמי הראשון שתיעד כיצד אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין, מנציחה את מעמד הפליטות של ערבים שנעקרו או עזבו מרצונם את בתיהם במהלך מלחמת השחרור; כיצד אונר"א, שבדין פירסם על אודותיה מחקרים משלו, משמרת את הבעיה במקום לפתור אותה, ומונעת למעשה את יישובם של הפליטים מחדש. 

הספר של פיטרס עורר פולמוס גדול. אחת הבמות ששימשה את המתנצחים היתה "קומנטרי", הירחון האמריקני רב ההשפעה העוסק בענייני פוליטיקה, יהדות, תרבות וחברה. ההיסטוריון והסופר ד"ר דניאל פייפס התפלמס שם עם המזרחן פרופ' יהושע פורת על עבודתה של פיטרס. פורת סבר שהמספרים של פיטרס שגויים ורשלניים, שעבודתה לא היתה מקצועית דייה. פייפס ציין שפיטרס חילקה את השטח שהפך לפלשתינה תחת המנדט הבריטי לשלושה חלקים: הראשון, אזור ללא התיישבות יהודית, שהאוכלוסייה הלא יהודית בו גדלה בין השנים 1893 עד 1947 ב־116%. השני - אזורי ההתיישבות היהודית הדלילה, שבהם האוכלוסייה הלא יהודית גדלה באותה תקופה ב־185%; והשלישי - האזור של ההתיישבות היהודית הצפופה, שבו האוכלוסייה הלא יהודית גדלה מ־92 אלף נפש ב־1893 ל־462 אלף נפש ב־1947; עלייה של 401%.

פיטרס מצאה שהאוכלוסייה הערבית גדלה ביחס ישיר לנוכחות היהודית, ושהפריחה הכלכלית שליוותה את שיבת ציון, בעיקר מן הרבע האחרון של המאה ה־19, הניעה הגירת פנים של ערבים מעבר הירדן המזרחי ומשדרת ההר (אתרי ההתיישבות המסורתיים של הערבים בפלשתינה), והגירה בלתי חוקית מרחבי המזרח התיכון למישור החוף ולשפלה, שהיו מיושבים בעיקר ביהודים. 

מסקנתה של פיטרס היתה ברורה: רוב פליטי 1948 הערבים שנמלטו ממישור החוף ומהשפלה, לא היו כטענת הפלשתינים תושבי הארץ "מאז ומקדם", אלא מהגרים שזה מקרוב באו; לא פליטים, אלא מהגרי עבודה ששבו למקומות מגוריהם הקבועים.

 

המחקר של פיטרס התאפיין ברומנטיות ובדבקות ששמורה רק למתי מעט. היא עשתה לילות כימים בגנזך העצום של לשכת הרשומות הציבוריות בקיו גרדנס שבלונדון, ומצאה שם ערימות של תיקים וארגזים שעסקו כולם בהגירה היהודית לארץ ישראל. כשפנתה אל הארכיבר שעבד שם כ־30 שנה, וביקשה ממנו לסייע לה לאתר מסמכים על ההגירה הערבית לארץ ישראל, הוא הסתכל עליה כעל מי שנפלה ממאדים. "לא היה דבר כזה, השיב לי בנחרצות", סיפרה פיטרס לימים, אבל היא התעקשה. 

פיטרס חשפה בפני הארכיבר הבריטי הנחרץ ציטוטים שליקטה מפקידים סורים, מצרים ובריטים המערערים על קביעתו. הארכיבר נראה מופתע לחלוטין. אחר כך הגיעה בעזרתו אל תיקי ההתכתבות הפרטיים והסודיים של ממשלת המנדט, ומצאה ראיות לכך שהבריטים ידעו גם ידעו על היקפה הגדול של ההגירה הערבית הלא חוקית ואף שיתפו עימה פעולה. פקודות כתובות דחופות שיצאו מן הממונה על הרישיונות גילו לה שהבריטים התירו כניסת סורים, לבנונים ופלשתינים לארץ ישראל ללא דרכון או אשרה.

בנספח לאחד התזכירים מצאה פיטרס למשל, כי במאי 1936 באו לארץ "עם הצבא הבריטי" ערבים מניגריה, מסודאן ומסומליה דרך מצרים וכן מסוריה ומחג'אז. רבים באו עם "חיל הספר" של עבר הירדן, מעטים כעולי רגל ואחרים על גמל. 

מספר המסמכים והמספרים שפיטרס חשפה בספרה היה עצום, ולא פעם גרם לבלבול. היו שחלקו על הערכותיה המספריות, אבל גם מבקריה התקשו לסתור את הגילוי: מאות אלפי ערבים שבאו אל לב אזורי ההתיישבות היהודית, וכאשר גורשו זכו למעמד פליט, למרות שלא היו כאן "מאז ומקדם".

 

פיטרס עירערה על האתוס הפלשתיני שבעולם ולעיתים גם בישראל התקבל כמעט ללא ערעור. היא קיוותה שמדינת ישראל תשלב את הגילויים שלה כחומר לימוד בבתי הספר, והתאכזבה כאשר התברר לה שהדבר לא נעשה. כשנה לפני מותה העניקה ראיון נדיר לכתב העת "ריבונות" שמוציאה תנועת "נשים בירוק", והזכירה שבעברה כלל לא היתה ציונית. 

"תמיד הייתי פעילה נלהבת למען זכויות האדם", אמרה, "סייעתי בידי שחורים אמריקנים לממש את זכות ההצבעה שלהם, והשתמשתי במעט הידע שהיה לי אז כדי להשוות בין הערבים בישראל לבין שערוריית העבדות ואחר כך הגזענות ששררה בחלק ממדינות הדרום. עם הזמן גיליתי שההשוואה הזאת מגוחכת ובלתי מדויקת, וכי קווי הדמיון נמצאים דווקא בין יהודי פלשתינה - דהיינו יהודי ארץ ישראל מאז ומקדם, ובין השחורים של אמריקה, שתי קבוצות שנמצאו תחת דיכוי בר השוואה".

פיטרס תקפה בחריפות את אונר"א, שביצעה לדבריה הונאה נגד העם היהודי והעולם, מאז הפכה לארגון פליטים יחיד הפועל למען קבוצה אחת בלעדית של פליטים בעולם - הפליטים הערבים, "שברחו או שנעקרו בזמן מלחמת השחרור". למראייניה אמרה כי הם "היו קבוצה קטנה בהשוואה למאות מיליוני העקורים כתוצאה ממלחמות ומחיכוכים ברחבי העולם, וגם מספרם של אותם ערבים שנעקרו מבתיהם היה קטן לאין ערוך ממספר הפליטים היהודים שנולדו בארצות ערב ונאלצו לנוס משם".

בערוב ימיה פיטרס עוד הספיקה להתייחס לתופעת דאעש, והשוותה בין הארגון לבין חמאס. היא לא הבינה מדוע חמאס זוכה בחלק ממדינות העולם לחסינות, בעוד דאעש נתפס כאיום גלובלי, וסברה כי מדינת ישראל צריכה להחיל את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. באותו ראיון אחרון היא אף השוותה בין הכרזה תיאורטית של כנופיית הטרור "באדר מיינהוף" על ברלין וסביבותיה כמדינה עצמאית, לבין הרעיון של מדינה פלשתינית "הנלעג לא פחות", כדבריה. 

 

לפני שנה בדיוק פורסמה ב"ישראל השבוע" כתבה פרי עטי שכותרתה "להמציא מחדש את ההיסטוריה", ובה עדויות היסטוריות על כך שהארץ היתה ריקה ושוממה מתושבים ערבים במאה ה־19, וכן על ההגירה הערבית המאוחרת לארץ ישראל מאזורי סוריה, ירדן, מצרים וחצי האי ערב. 

הנתונים, המספרים והמסמכים של פיטרס לבשו לפתע ממשות. כך היה, כשסלמה פיומי, תושבת כפר קאסם, שהפגינה את כישורי הבישול שלה בתוכנית "מאסטר שף", הציגה בגאווה את תבשיל הקושרי, תבשיל מצרי מאורז עדשים. "המשפחה שלי", הסבירה קושרי, "באה ממצרים מאל־פיום, ואני סלמה פיומי באה מאל־פיום".

גם פתחי חמאד, שר הפנים בממשלת חמאס, ששיווע לעזרה מצרית במהלך מבצע "הד חוזר" של צה"ל ברצועת עזה (מארס 2012), לא התכוון בוודאי לקלקל לפלשתינים את התיאוריה על אודות מוצאם הכנעני, אבל דבריו לא השאירו מקום לפירושים. "כשאנו קוראים לעזרתכם", הסביר חמאד למצרים, "זה כדי להמשיך את הג'יהאד. השבח לאל - לכולנו יש שורשים ערביים וכל פלשתיני בעזה וברחבי פלשתין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים, אם בערב הסעודית ובתימן ואם בכל מקום אחר. יש לנו קשרי דם. באופן אישי, חצי ממשפחתי היא ממצרים... חצי מהפלשתינים הם מצרים והחצי האחר - סעודים. מי הם הפלשתינים? יש לנו הרבה משפחות אל־מאסרי, ששורשיהן מצריים! הן באות מאלכסנדריה, מקהיר, מאסואן. אנחנו מצרים. אנחנו ערבים. אנחנו מוסלמים".

אפילו עזמי בשארה, מייסד מפלגת בל"ד, שעזב את ישראל לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה, הסביר בעבר שהלאומיות הערבית המודרנית, "חשה עצמה חייבת להלאים את ההיסטוריה של דוברי הערבית ולהפוך אותה להיסטוריה לאומית, שנמשכת מלפני תקופת האיסלאם ועד ימינו". התנועה הלאומית הפלשתינית, הטעים בשארה, "מתוך תחרות על העבר עם הציונות, עיגנה את ימי הבראשית שלה אצל הכנענים... וכך השיגה 

מקור של ייחוד בעבר, שהוא ותיק מזה של השבטים העבריים, שלטענת הציונות היא ממשיכתם הטבעית".

דברים בוטים יותר נאמרו על ידי וליד שועיבת, בעבר מוסלמי ופעיל פת"ח, שהתנצר והפך לדובר בזכות ישראל והנצרות. שועיבת, שהיגר מירדן לארה"ב, טען כי כל מי שהכיר בפלשתין, "ידע להתחקות אחר שורשיו עד למדינה שממנה הגיע סבא רבא שלו. ידענו היטב שמוצאנו אינו כנעני, למרות שכך ניסו ללמד אותנו. סבא נהג לספר לנו שהכפר שלנו, בית סאחור במחוז בית לחם, היה ריק כשאבא שלו הגיע לשם עם עוד שש משפחות".

בהקדמה למהדורה העברית של ספרה, שאותו תירגם אהרון אמיר ושראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1988, כתבה פיטרס: "אני תקווה שאלה שימצאו טעם בספר הזה, יפרידו את האירועים ההיסטוריים המכריעים מסבך המחלוקות של הפוליטיקה הפנימית הישראלית. אינני קשורה בשום בריתות פוליטיות. מטרתי היתה לשפוך אור על אותם עובדות ויחסים שנסתרים היו מעיניי, ולתת ספר מקורות בידי אחרים, שנתפסו לטעות כמוני בשעתי".