ביום ראשון הקרוב, 13 בספטמבר, יצוינו 27 שנים לחתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לרשות הפלשתינית והנהגת אש"ף. בין היתר, באיגרת ששלח יו"ר הרשות דאז יאסר ערפאת ב־20 באוגוסט 1993 הוא התחייב כי הרשות תכיר "בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון". בהמשך הודיע כי ארגון אש"ף "נוטש את הטרור והאלימות", וכמו כן "התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום". עוד נכתב בהסכמות, שבאו לידי ביטוי גם במסמך שעליו חתמו רבין ז"ל וערפאת על מדשאות הבית הלבן, כי "ייערכו שינויים באמנה הפלשתינית השוללת את זכות הקיום של ישראל".

בדיוק 27 שנים חלפו מאז, והסכמי אוסלו נראים כמו משהו רחוק. אולם שלום אחר נרקם לנגד עינינו - זה שבין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. בצורה גלויה מממנת איחוד האמירויות חלק מרכזי מפעילות אונר"א. בחמש השנים האחרונות העבירה לארגון לא פחות מ־152 מיליון דולר, ובשנת 2019 לבדה העבירה למעלה מ־50 מיליון. הדגשת המימון לא באה לבקר את הרצון של האיחוד לסייע לפלשתינים, אלא את חוסר הביקורת על מה שנעשה בכסף הזה. בבתי הספר של אונר"א תוכניות הלימודים מתעלמות מ"רוח אוסלו", בספרים ניתן למצוא קריאות לאלימות ולטרור כנגד ישראל, עידוד פעולות ג'יהאד, שירי הלל לשאהידים והסתה נגד זכות קיומה של ישראל. אם חפצה ישראל בשלום של אמת, עליה לוודא כי לא תחזור על טעויות העבר. אי אפשר לחתום על הסכם שלום עם ממשל שבתוכניות החינוך תחתיו ממשיכים לחנך לשנאת ישראל והישראלים. מי שעיניו בראשו רואה ושומע על האיבה של המצרים כלפי ישראל. את אותה שנאה ניתן למצוא אצל הדור הפלשתיני הצעיר. חלק גדול מהשנאה הם ינקו במוסדות החינוך, שחלק נכבד מהם, כאמור, מנוהלים על ידי אונר"א. אי אפשר ולא נכון לעשות שלום פוליטי בלבד, מבלי להתייחס בכובד ראש לשאלה כיצד יבוא השלום לידי ביטוי בחינוך.

איחוד האמירויות הערביות היא כאמור התורמת החמישית בגודלה לאונר"א בעולם, והתורמת הגדולה ביותר לאונר"א מקרב המדינות הערביות. אונר"א משתמש ב־54% מהתקציב למימון מערכת החינוך הפועלת לפי עקרון "זכות השיבה לאור הכוח המזוין". אלה עובדות שעל ישראל להציב לפני המשך ההתקדמות. מה החוכמה להביא שלום עם מדינה רחוקה ובו בזמן לתדלק שנאה ומלחמה בגבולות הקרובים?

באוגוסט 2020 החלה שנת הלימודים החדשה עבור 288 בתי הספר של אונר"א בעזה. כל זאת בשיאה של מתקפת בלוני הנפץ על ישראל ותוך שימוש בבתי הספר כמגן קולקטיבי. צוות צילום פלשתיני תיעד עבורנו את יום פתיחת שנת הלימודים בבתי הספר של אונר"א בג'באליה בצפון עזה. המראה היה די חביב: בתי ספר ללא רבב, שאת כיתותיהם מעטרות סיסמאות בשבח הכבוד, החופש והשוויון. אולם השיעור הראשון, שבו בחרה המורה לחנוך את שנת הלימודים, נפתח עם שיר שכותרתו 'אדמת האצילים'. המורה כתבה את המילים על הלוח: "אגזול את דמי כדי להרוג את אדמת האצילים ולהוציא את השודד מארצי. ואהרוס את שרידי הזרים המובסים... ואכחיד את שרידיהם הזרים הפזורים" ('שפתנו היפה', כיתה ג', עמ' 64). המילים אינן מותירות ספק לגבי המסר. בהמשך, ביקשו אנשי הצוות שלנו לשמוע מה התלמידים חושבים על שלום, על התקפות בלוני הנפץ ועל 'זכות השיבה'. "בלוני התבערה נהדרים עבורנו וגורמים נזק רב ליהודים", "אני חולם לחזור לארצי, להכניע את הכיבוש ולהביס את היהודים", היו התשובות השגורות ביותר בקרב תלמידי מערכת החינוך של אונר"א.

על רקע ציון 27 שנה שנה להסכמי אוסלו שביקשו לשים קץ לסכסוך הדמים, ועל רקע השלום ההולך ונרקם בין ישראל לאמירויות, ישראל יכולה לעמוד איתן, לתבוע ולקבוע כי לא ניתן ליהנות משני העולמות - לקדם דו־קיום עם ישראל ולקדם את הג'יהאד נגד היהודים בעת ובעונה אחת.

הכותב הוא מנכ"ל מכון בדין לחקר המזרח התיכון


https://www.inn.co.il/Generic/Generic/SendPrint?print=1&type=0&item=450087